<h1>העיטור אות כ' כתובה</h1>
<h2>דף יא.</h2>
גרסינן בפרקא קמא דכתובות בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים. הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנשתחררו ושנתגיירו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים וכו'. גדול הבא על הקטנה וקטן הבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים דברי רבי מאיר וכו'. ירושלמי איזהו קטן ואיזו היא קטנה קטן פחות מבן תשע שנים קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ניחא (קטן) הבא על הקטנה בתוליה חוזרין קטן הבא על הגדולה אין בתוליה חוזרין תיפתר שבא עליה שלא כדרכה אמר רבי יוסי ברבי בון ואפילו תימא בכדרכה קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימנין ותני כן מעשה ועיברה ועדיין בתוליה קיימין. ואמר רב יהודה קטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ וכן הלכתא. והלכתא בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה דקימא לן כרבנן אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לאו כלום וכן הלכתא. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים. ירושלמי איזו היא בתולה מן הנשואין כל שנכנסה לחופה ועדיה מעידין אותה שלא נבעלה. גיורת ושבויה ושפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מנה.
<h2>דף טו:</h2>
בפרק שני האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתים. וטעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן ירושלמי כל עמא מודו שהוא חייב מנה והיא כתובעת מנה אחר המוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף טז:</h2>
תנו רבנן אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה רקדו לפניה שחקו לפניה העבירו לפניה כוס של בשורות או מפה של בתולים אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים ולא חיישינן דילמא מפקא לכתובתה וגביא בה דקימא לן כרבי אבהו דאמר כותבין שובר כדפסקינן בשובר [ואף על גב דפסקינן לעיל האשה שאבדה כתובתה יש לה כתובה מאתים מזונות אין לה. ואי טעני יתמי שכבר גבתה כתובתה כיון שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה לא אמרינן נכסים בחזקת אלמנה קיימי].
<h2>דף מ:</h2>
גרסינן בפרק נערה שנתפתתה (מ"ג:) אמר רב יהודה אמר רב בת הנזונית מן האחין מעשה ידיה לעצמה אמר רב כהנא מאי טעמא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וכן הלכתא. אבל בחיי האב מעשה ידיה לאב דאמר רב יהודה אמר רב (כתובות מ':) מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה וכו'. ומסתברא דוקא בת מעשה ידיה לאביה בנזונית [והעדפה בשאינה נזונית ואפילו על ידי הדחק] אבל מעשה ידי הבן אף על פי שסמוך על שולחן אביו הרי הוא כמעשה הבת משבגרה דשוב אין לאביה רשות בה אף על פי שסמוכה על שולחן אביה ומציאה דאתיא מעלמא ולית ליה צערא דגופא לאביו כדתנן (ב"מ י"ב.) מציאת קטן לאביו. וקימא לן אפילו גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן. אבל מידי דאית ליה צערא דגופיה וטרח ביה לא כדגרסינן בהחובל (ב"ק פ"ז:) כי קפיד מידי דחסר ממונא אבל מידי דלא חסר ממונא לא קפיד. וגרסינן התם החובל בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשה לו סגולה בבנות הקטנות פטור ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בהן חייבין לתת לאביהן ואוקימנא הכא נמי בשבת שמע מינה דשבת דבנות נזונות לאב אבל שבת דבנים לעצמן כדקתני בנו גדול יתן לו מיד. ושבת מעשה ידיה הוא דאיכא בין בנים לבנות אבל בחבלות שוין. ואסיקנא דמוקים לה בשאין סמוכין שמע מינה דהעדפה דמזונות דבנות הקטנות לאב דבנים הקטנים לעצמן דבבנו לא זכי ליה רחמנא כלל. וכי היכי דבנות משבגרו מעשה ידיהן שלהן לעולם אף הבנים נמי מעשה ידיהם שלהם לעולם [וכל האומר מעשה ידי הבן כמעשה ידי הבת לאב אינו אלא טועה]. והא דגרסינן בפרק השוכר (ב"מ צ"ג.) אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים ומוקמינן לה (צ"ב:) במעלה להן מזונות ופרכינן אי הכי בניו ובנותיו נמי נקוץ להו דמשמע שכר פעולתן לאב אית דמפרשי הא קא משני התם צערייהו לא זכי ליה רחמנא דלא תקינו חכמים תחת מזונות אלא מציאה דלא קא מצער גופיה אבל טרחם כעין חבלה הוא ולא זכי ליה רחמנא אף על גב דסמוכין על שולחן אביהן. ומסתברא דמה שאוכלין מן התורה יותר על שכרן הרי הוא כמציאה דאתי מעלמא שהוא לאב ומשום הכי מקשינן וליקוץ להו ומשני צערא דבניו ובנותיו הקטנים לא זכי ליה רחמנא שרואין ואינן אוכלין והוה ליה מילתא דאית להו צערא דגופייהו ולעצמן. ובנוסחא עתיקא דילן לא גרסינן בניו ובנותיו והכי גרסינן אי הכי השתא נמי ניקוץ צערא לא זכי ליה רחמנא.
<h2>דף מג:</h2>
[נ"ד ע"ב] רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואפסיק הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה והני מילי לענין בני חרי אבל משעבדי לא כדלקמן. (נ"ו.) והלכתא חיבת חופה קונה ונכנסה לחופה ופרסה נדה סלקא בתיקו ואינה קונה. וארוסה דאית לה כתובה בדכתב לה. וקשיא לי הא דגרסינן בפרק האיש מקדש ותמצא בקדושין בחלק שני. ואפילו כתב לה ומתה היא אין לה כתובה כדאמרינן (נ"ג:) ארוסה שמתה אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר שהרי מתה היא וכתובה דאורייתא לית לה אלא כשנשאת לאחר ואינו חייב בקבורתה אבל נשואה חייב בקבורתה תחת כתובתה שיורש הבעל נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ורבוותא מפרשי לה לכשתנשאי לאחר משמע לאחר כמו שאת נשואה. ולטרוף ממשעבדי מבעיא לן בנערה שנתפתתה (מ"ג:) ומגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין. ואפסיק הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין. וכתב רבינו אפרים כגון שכתב לה כתובה משעת אירוסין וכתב בה עיקר ותוספת ואחר כך נשאת וגרשה ולאפוקי ממאן דאמר דהא דרב הונא בשכתב לה עיקר בשעת אירוסין ותוספת בשעת נשואין דהא לא צריך למימר ומסתברא דאפילו בכתובה שכתבה בשעת נשואין בעיקר ותוספת פליג רב הונא דמשעת אירוסין טריף ממשעבדי דהא מההיא שעתא מחייב בתקנתא דרבנן אבל כתובה שנכתבה בשעת אירוסין ונשאת טורפת משעת אירוסין.
<h2>דף מז.</h2>
גרסינן בפרק נערה שנתפתתה כתבה לו כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה ואסיקנא דכולי עלמא כרבי אלעזר בן עזריה מאן דאמר [לא] זכה כרבי אלעזר ומאן דאמר (לא) זכה עד כאן לא קאמר רבי אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל מדידה לדידיה אפילו רבי אלעזר בן עזריה מודה דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו. ובעל מתיבות ורבינו חננאל פסקי כתנא קמא ויהבי טעמא דשמעתא כרבי אלעזר בן עזריה אזלא והא ליתה דמילתא דרבי נתן אף לרבי אלעזר בן עזריה אתיא כדמפרש דמדידה לדידיה אף רבי אלעזר בן עזריה מודה ומסתברא כרבי נתן דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ואף על גב דיחיד אצל רבים הלכה כרבים רבים הוא כדפרישית. אבל הנגיד יהיב טעמא ואמר דאיכא למימר דהלכה כמותו דהא [דיינא] הוא וצריך עיון. ותמיהא לן על רב אלפס דלא אייתי לה כלל. והא דגרסינן (ס"ו.) בהפוסק מעות לחתנו ומת חתנו בירושלמי מפרש פוסק הוא על מנת לכנוס אפילו לרבי נתן היא דהתם לחתנו פסק ומת חתנו ואינו יכול לכנוס אבל הכא אף על גב דמתה היא הא קאי חתנו ואיחתן ביה. ודוקא שכתב לו בשעת אירוסין דמשום אחתוני הוא אבל נדוניא שפסק שלא בשעת אירוסין אין הבעל יורש אלא משעה שמסר האב לשלוחי הבעל כדתניא (מ"ח:) הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אף על פי שכתובתה בבית בעלה ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנס עמה וכו'. ומנהג זקננו היכא שנשאת ומתה בלא בנים שהאב זוכה בכל מה שנתן לחתן אלא שמה שהוציא הוציא ומה שהוא נמצא בעין גובה הימנו ומסתברא דמנהגא דילנא הוה לנא למכתב בכתובה כדגרסינן בירושלמי (פ"ט דכתובות ה"א) אילין דכתבי אי מיתת בלא בני תהדר פורנא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים ומשום דלא מקדמי פורענותא לנפשייהו אמרו אף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי וזה המנהג פשוט בינינו וקימא לן בכתובה הכל כמנהג המדינה. ורבינו יעקב כתב דפלוגתא דרבי נתן ותנא קמא בנשאת דאמתניתין דקתני נשאת יתר עליו הבעל קאי וסבירא לן כתנא קמא דרבי נתן דאמר לא זכה דסבירא ליה כרבי אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה ולא אמרינן משום אחתוני הוא ואיהי נמי כתבה לו על מנת שתבנה ממנו דאזלינן בתר אומדנא דהאב לא נתן לה אלא כדי שירשו בניה כתובתה הכין פירוש דרבינו יעקב. מיהו קשיא ברייתא דקתני אף על פי שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה דמשמע כרבי נתן וליכא לאוקומה אלא בארוסה וכתב לה בשעת אירוסין ומשום אחתוני אבל נתן לה אביה נדוניא קודם נשואין ולא בשעת אירוסין דברי הכל אביה יורשה כדקתני ברישא דבריתא. ורבינו יעקב דקדק מדקאמר שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה שמע מינה לאחר שנשאת הוא ואחתוני לא שייך אלא בנשואין דאי באירוסין איקרובי הוה ליה למימר מיהו רבינו יעקב לא אמר אלא בנדוניא שלא גבה חתנו וצריך עיון.
<h2>דף נ.</h2>
גרסינן בפרק יש נוחלין שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנה נזונת מנכסים נשאת הבת אלמנה נזונת מנכסיו דשוייה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה. והא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות שויוה רבנן כלוקח ולא חיישינן לפסידא דלקוחות והיכא דלותה ואכלה שויוה רבנן כלוקח ולא חיישינן לפסידא דלוה ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא אבעי ליה לאוזופי בלא שטר דבעל שויוה רבנן כיורש וכלוקח והכא דטבא ליה עבדו ליה והכא דטבא ליה עבדו ליה. ומסתברא דאיפשיט. איתשיל ממר רב עמרם הבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים או לא ואמר בלא דמים וכן אמר רב נחשון ורב נטרונאי. ומר רב מתתיה ומר רב הילאי אמרי בדמים כדרבא (ב"מ ט"ו:) דאמר הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו. וכן אמר רב צמח בר שלמה דיינא דבבא חוזר וגובה הדמים מבעלה של אשה בשעה שמוציאין מידו מפני שהוא יורשה והיא מכרה דבר שאינו שלה ולוקח בדמים ממנו ולא עוד אלא שאם השביח לוקח בנכסים גובה את השבח דאמר רבא המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח והא דאמרינן הבעל מוציא מיד הלקוחות לא להפסיד דמים אלא למיקנא דלא קני להו לוקח לנכסים אלא הבעל מוציא מיד הלקוחות ולעולם בדמים והא דאמרינן איהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה למזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה בהכין לא פסיד שאף הלוקח שדה ממי שאינה שלו ויודע שאינו שלו ולקחה לא קנסינן ליה ללוקח. ורב נטרונאי גאון ורבוותא דאמרי בלא דמים מדאמרינן התם איהו דאפסיד אנפשיה דכיון דאיכא בעל לא אבעי ליה למזבן מינה וכיון דשויוה רבנן כלוקח לא יהיב דמים דאי כיורש הוו הדרין לקוחות על האשה וכיון דמתה האשה הדרי על יורש דילה דהוא בעל אבל השתא דשויוהו רבנן כלוקח אף על גב דיורש אשתו הוא לא יכיל למהדר. ורבינו חננאל נמי פסק בלא דמים אלא דאתנהו לדמי ביד האשה בעידנא דמתה שקיל להו לוקח ולא (בעו) [מצי] למימר שמא אחריני נינהו ומציאה אשכחא אלא שקלינהו. ורבינו אפרים נמי פסק בלא דמים ואפילו הודה הבעל שהדמים בידו אינו חייב להחזיר ללוקח כלום אבל אם הודה הבעל או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל דלא עבד הערמה ומאן דמכרה לדעתו ולהנאתו אי לא מודה אית ליה מן דינא להחרים סתם בכך. והלכך אין לאשה למכור בנכסי מלוג שלה בחיי בעלה אלא בטובת הנאה.
<h2>דף נ:</h2>
יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב רב המנונא וקאמר כשם שאין הבנים יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע כך אין הבנות נזונות אלא מן הקרקע ותקינו במתיבתא למיזן ממטלטלי.
<h2>דף נא.</h2>
השני אחריות כדתנן (נ"א.) כתב לה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסיי אחראין וערבאין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין ירושלמי (פ"ד ה"ט) למי נצרכה לרבי מאיר אף על גב דלרבי מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה מודה הכא שגובה. גרסינן בפרק האשה (פ"ב:) תנו רבנן בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו נמנעין ולא היו נושאין נשים וכו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהו כותבין כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך. ירושלמי (פ"ח הי"א) חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו מתוך שהוא נושא ונותן בה והוא מאבדה קשה בעיניו להוציאה.
<h2>דף נב.</h2>
השלישי פרקונה כדתנן לא כתב לה אם תשתבאי אפרוקינך ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב שהוא תנאי בית דין. תנו רבנן נשבית לאחר מיתת בעלה אין היורשין חייבין לפדותה ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה אין היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו. נשבית והיו מבקשין עד עשרה בדמיה כו' רבן שמעון בן גמליאל אומר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם וכן הלכתא. נשבית והיו מבקשין עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך כו' דברי רבי ופסק רבינו אלפס בהא הלכה כרבי ובנוסחא דילן לא גרסינן דברי רבי ומשמע בכולהו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ועוד הלכה כרבי מחבירו ולא מאביו. תנו רבנן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה. ופירש רב עמרם בתשובות תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי קבורתה וירושת כתובתה מצוי שביית נשים אינו מצוי באלף ואי אתה מוצא אחת מאלף שמביאות מבית אביהן שדות וכרמים.
<h2>דף נב:</h2>
גרסינן בפרק נערה שנתפתתה תנו רבנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומין אם צריכה רפואה הרי היא כמזונות ורבן שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה נתרפאת מכתובתה ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות והלכתא כותיה. ומסתברא הוא הדין בחיי בעלה מדגרסינן בירושלמי בפרק מי שמת (פ"ט דב"ב ה"ד) קריבתיה דרבי שמעון בר אבא חששא עינה אתת קומי רבי יוחנן אמר לה קציץ הוא אסייך אין קציץ מן פרנך אי לא בעליך יהיב ליך ולא כן תני אל תעש עצמך כערכי הדיינין [ומר] (ומד)רבי חגי אסור לגלות דינו ליחיד אמרי ידע הוה רבי יוחנן דאתתא כשרה הות בגין כן גלי לה. בעלה בעי לה הן דקצצין והיא בעיא הן דלא קצצין למאן שמעין לא לבעלה. אמר רבי מתניא בהן דלית דינא עמיה אבל אית ליה דינא עמיה אמרינן מילתיה. שמעינן מינה דהיכא דאי שתיק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דליפטר בטענתיה אבל אי לא מסדר טענתיה אלא דיניה הוא דמחוי לה ואית דינא עמיה מצי מחוי ליה. והאי דגמרא דילן נמי דינא עמה דהא לא קיץ ורבי יוחנן אמר לקריביה זיל קוץ. ירושלמי (פ"י ה"א) בגמרא דמי שהיו לו שתי נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי ראשונה קודמין ליורשי שניה וכו' מתניתין לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות. גמרינן מינה דאין דין קדימה למזונות. כתובה וקבורה מי קודם כתובה ומלוה בעדים מי קודם כתובה ופרנסת הבת מי קודם מאן דאמר גובה פרנסה מן המשועבדין פרנסת הבנות קודמת וכו'. אמר רבי יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה. ומסתברא מדהא כרבן שמעון בן גמליאל ובקמייתא נמי בהיו מבקשין עד עשרה בדמיה הלכתא כותיה במציעתא נמי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה תרי קולי ואם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה ובנוסחא דילן לא גרסינן דברי רבי ורבנו חננאל ורב אלפס פסקו כרבי כדאיתא לעיל.
הרביעי כתובת בנין דכרין דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון ירתון כסף כתובתך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב מפני שהוא תנאי בית דין. אמר רבי יוחנן מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. ועד כמה עד עשור נכסי. ואפסיקא הלכתא בפרק מי שהיה נשוי (צ"א.) והלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה וכל שכן בעל חוב. ודייקינן לה ממתניתין דתנן נשא את הראשונה ומתה שניה ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ומקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי. ויורשי שניה דקודמין לכתובת אמן דוקא שנשבעה ומתה כדאוקימנא בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח.) אבל לא נשבעה אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין יורשי שניה נוטלין כתובת אמן בין כך ובין כך לעולם יורשי הראשונה נוטלין כתובת בנין דכרין אף על פי שאין בני השניה נפרעין מכתובת אמן. ודוקא מתה אחת בחייו ואחת במותו הא לא מתה אותה שבמותו אין על בני ראשונה כתובת בנין דכרין אף על גב דאיכא מותר דינר וכן פסקו רבינו חננאל והגאונים. אלא דקשיא השנייה דקתני במתניתין. ומתו שתיהן במותו אם נשבעו נוטלין בניה של זו כתובת אמן ובניה של זו כתובת אמן כדין בעל חוב אף על גב דליכא מותר דינר ואם לא נשבעו כולן חולקין בשוה אלא אי איכא נכסי דאייתיאת מבי נשא בעיינייהו דאיהי הות שקלא להו בלא שבועה אינהו נמי שקלי בלא שבועה והשאר חולקין בשוה. ואם מתו שתיהן בחייו אף על גב דלא נשבעו יש לכל אחת ואחת כתובת בנין דכרין והוא שיהא שם יותר על שתי כתובות דינר בשעת נפילה וכשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין ונוטלין כתובת בנין דכרין כך מועטין ונתרבו חולקין בשוה כדתנן מי שהיו לו שתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא ואין שם אלא שתי כתובות חולקין בשוה היה שם יתר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן דבמקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא אמרינן. וחזינא פירושא אחרינא ולא דייק לן ולא כתיבנא ליה.
ונשאל לגאון נשא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא לזו בנים ולזו בנים ונטלה השנייה כתובה ועודה בחיים יש להן לבני הראשונה כתובת בנין דכרין או לא. והשיב דבר זה אינו מפורש בגמרא ואין דנין בדבר שאינו מפורש ולא שמענו בשתי ישיבות מי שנתן כתובת בנין דכרין לבנים ואשת אביהן קיימת. אבל בתשובת רבינו משולם בר קלונימוס מלוקא דייק שניה דומיא דיורשיה ובין היא בין יורשיה מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי דהכי אפסיקא במתיבתא וכתיבא בהלכות גדולות וליא למנדא מינה בני ראשונה דינא גבייהו למשקל כתובת אמן אף על גב דאנסיבא שניה ושקלא לכתובה דילה הני שקלי תקנתא דרבנן והני בני שניה לא שקלי כלל, ותשובה דמר רב משה גאון הכי כתיבא. ירושלמי (פ"י ה"ב) הא דאמר רבי אמי כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מעתה אפילו אין שם יותר אמר רבי אבין בשעה שאתה יכול לקיים דבריהן ודברי תורה אתה מקיים דבריהן ודברי תורה בשעה שאין אתה יכול לקיים שניהם אתה מבטל דבריהם ומקים של תורה. וקיימא לן ככתובה שויוה רבנן ולא גביא ממטלטלין ולא טרפא ממשעבדי דירתון תנן. ומוכרת כתובתה בין לאחר בין לבעלה יש להן כתובת בנין דכרין. ומוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין אבל מזונות יש לה מן היורשין. ירושלמי (פי"א ה"ב) רב יהודה בשם שמואל המוחלת כתובתה ליורשין נזונית משלהן וקשיא אילו אשה שאין לה כתובה שמא אין לה מזונות אשה אף על פי שאין לה כתובה יש לה מזונות ברם הכא לא דייה שמחלה ליתומין על הכתובה אלא שאת מבקש להבריחה מן המזונות שמע מינה דהמוחלת כתובתה שאין לה מזונות לאחר מיתה היא דאי בחייו מעשה ידיה תחת מזונות היא ואף על פי שמחלה כתובתה יש לה מזונות ואי אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אפילו לא מחלה נמי. ועוד שאסור להשהות את אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת ומוכרת כתובתה לבעלה לא שאמר לה אם תתגרש אלא אם תתאלמן (עי' ב"ק פ"ט.). תשובה לחנניה בן יהודה נ"ע היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין מישיבתינו ולמה בטלה לפי שצריך דקדוק בנכסים שיש להם אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר דינר ואם אמרו יתומין הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן וצריך חקירת בית דין ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים. ועוד עיקר התקנה לא היתה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והיום ולואי שיתן לבנו כבתו. וכמה פעמים הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה למתנת בתו. וכיון שהוא כך בטלו כתובת בנין דכרין ועשו תקנה על מה שפסקו חכמים והיום כמה שנים שאין ישיבתינו דנה דין כתובת בנין דכרין. ומר רב דוסא אמר לא חזינא רבוותא דהוו מקמן דדייני להו כתובת בנין דכרין ומשני נפישתא לא דייני להו בתרתי מתיבתא וכיון דעבדי להו כמה שני לכתחילה אנן לא דיינין לכון בהכין. אלא דמר רב האי אמר היכי מבטלי רבנן כתובת בנין דכרין. ומר רב שמואל אמר הרבה חכמים הורו שכבר בטלה כתובת בנין דכרין בזמן הזה ומסתברא טעמא דמר רב חנניא זצ"ל. ואפילו למאן דאמר לא בטלה דוקא במקרקעי ולא במטלטלי שלא מצאנו בה תקנה לגאונים ולא מנהג.
הששי מזון האשה. כדתנן לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי כל יומי מיגר אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין יבמה שלשה חדשים הראשונים נזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעלה ולא משל יבם עמד בדין וברח נזונית משל יבם. ירושלמי (פ"ד הי"ב) רבין בר חייא בעי קומי רבי זעירא בא עליה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין או אינו אלא דרך נשואין ולא אפשיט. תני רב יוסף (נ"ד.) בביתי ולא בבית עקתי אבל מזוני אית לה הלכך אם הבית צר הולכת לבית אביה או שוכרת בית ויושבת והשכר על היתומים ונותנין לה מזונות. למר רב צמח וצרפתי לבושא וכסויא אינו מתנאי כתובה ואין לה מנכסי יתומין. ולא בריר לן דבכלל מתזנא נינהו דהא מזון הבנות כסות בכלל כדגרסינן בירושלמי, ומזון האשה כבנות. וגרסינן נמי (ס"ה.) דבתהו דרבי חייא כו' פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה. וקימא לן עולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה. ירושלמי (פי"ג ה"ג) ומשתמשת במדור כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה ובעלה נתון במדינת הים ומשתמשת במדור ובכרים ובכלים בין כלי כסף בין כלי זהב כדרך שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים. ונזונת כדרך שהיתה נזונת ובעלה נתון במדינת הים.
<h2>דף נג:</h2>
החמישי מזון הבנות כדתנן לא כתב לה בנן נוקבן דיהון ליכי מנאי יהון יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי עד דתלקחן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי בית דין. ירושלמי בפרק הנושא הדא היא אמרה הבת לא עולה ולא יורדת. תמן תנינן בנן נוקבן דיהון ליכי מנאי אינון יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי. ותני עלה ומתכסן בכסותי. רב תני עד דתלקחן ולוי תני עד דתבגרן בגר ולא אנסיב אנסיב ולא בגר כולי עלמא לא פליגי כדתניא בפרק מציאת האשה הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן כי פליגי בארוסה דרב סבר לית להו. ופסקי כולהו רבוותא כרב דקאי כתנא קמא דתניא עד מתי הבת נזונת עד שתתארס משום רבי אלעזר אמרו עד שתבגר. ודוקא נערה ארוסה אבל קטנה ארוסה יש לה מזונות עד שתיבגר מדתניא לקמן (ס"ח:) אלמנה בבית אביה וגרושה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות ופליגי רבי יהודה ותנא קמא בממאנת שמע מינה היכא דלא נתארמלה ומיאנה ועודה בבית אביה יש לה מזונות ורישא וסיפא בקטנה מיירי וכן פסק רבנו חננאל. אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות אמר ליה משמע לא שמיע לי מסברא לית לה אמר ליה אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה וכו'. וחזינן לרבוותא לבעל מתיבות ולרב אלפס ולכולהו רבוותא דמפרשי ארוסה יש לה מזונות מארוס ופסקי כלישנא בתרא והני מילי לאחר שנים עשר חדש כדתנן (ב'.) הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו. ותמיהא לן מילתא מאי קא מבעיא ליה מתניתין היא. ומסתברא מארוס דכולי עלמא בהגיע זמן תליא מילתא ואם הגיע זמן אוכלות משלו חולין אבל תרומה (עי' לק' נ"ז.) משנכנסה לחופה ומאחיה הוא דקא מבעיא ליה והכי קא מבעיא ליה ארוסה שלא הגיע זמנה אוכלת מאביה בתנאי ולאחר מיתה כרב או כלוי ואמר ליה אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה דכיון דארסה אביה לא ניחא ליה דתינוול דכיון דאיכא תרי לישני בגמרא וקיימא נמי בתיקו אי הויה דארוסה או הויה דנשואין אזלינן לקולא באירוסין ולית לה מזונות. ואית דמפרשי שמת הארוס ויש לו בן מאשה אחרת ומבעיא ליה אי נזונת מן האחין. וליתה דאלמנה מן האירוסין אין לה מזונות כדלקמן רבי שמעון אומר אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין לפי שאין לה מזונות. ואיתשיל רבינו האי ואביו זצ"ל בבת ארוסה שגרשה אם יש לה עשור נכסי ושדרו כיון דלאו משום אמה היא נוטלת יש לה עשור נכסי. ובעו מניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות מן האחין בתנאי בית דין אמר להו רב ששת תניתוה אלמנה בבית אביה גרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות והוא הדין לממאנת וקימא לן כותיה אבל רבינו חננאל פסק כרבי יהודה דממאנת אין לה מזונות. בת יבמה ובת ארוסה ובת שניה ובת אנוסה עלו בתיקו ולקולא ולית לה. ומסתברא דוקא בת יבמה דלא קרינא בה בנן נוקבן דיהון ליכי מנאי ואי כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה. אבל יבמה גופה אפילו תימא כתובתה על נכסי בעל הראשון הוא קרינא בה את תהא יתבא בביתי והלכך פשיטא לן דיש לה מזונות. ורבינו שלמה אמר דלית לה.
<h2>דף נד.</h2>
התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות שלא בבית דין יש לה מזונות אבל מוכרת אין לה מזונות בין בבית דין בין שלא בבית דין. ומסתברא תבעה מקצת כתובתה בבית דין נמי אין לה מזונות כדאמרינן למאי נפקא מינה לתובעת והוא הדין אם מכרה וקבלה מקצת כתובתה בדרך תביעת בית דין שלא להפרע לה מזונות. והא דאמרינן לית דחש להא דרבי שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף שמכרה שלא בדרך תביעת בית דין. ירושלמי (פי"א ה"ב) אמר רבי יוסי ובלבד מן השופי הא מאונס לא כהדה אלמנתא דרבי אבהו מרמון בה אמרין לה רבי אבהו בר כהן בעי לך תבעת פורנא ואבדה מזונותיה מן דאתידעון מליא אעלון עובדא קומי רבי יוסי וחזרה למזונות. לרב נחשון אם הוציאה לקיים כתובתה ולא מצאה עדים לקיים לאו תביעה הוא. רב יהודה בשם שמואל המוחלת כתובתה ליתומים נזונית משלהן. תניא מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי בין בבית דין בין שלא בבית דין אין לה מזונות. כך היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי גליל כותבין כמותן ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובתה לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה. איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בבל וכל פרואהה נהוג כרב נהרדעא וכל פרואהא נהוג כשמואל. ומסתברא היכא דאיכא מנהגא אזלינן בתר מנהגא והיכא דליכא מנהגא עבדינן כשמואל דהלכתא כותיה בדיני וכן פסקו רבינו שרירא ורבינו האי ורבינו חננאל. ומיהו סייעתא דאייתי רבי משה מהא דאיבעיא לן בגמרא דאלמנה נזונית (צ"ה:) לאו ראיה היא דאף על גב דתנן נזונית או הנזונית לא מפסקא הלכתא בהכי דאם כן הא דמייתינן תא שמע מהא דאמר רבי זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה ואמרינן עלה אי אמרת בשלמא הנזונית תנן משום הכי מציאת אלמנה לעצמה. אם כן קשיא דשמואל אדשמואל דהא איהו אמר הלכה כאנשי גליל. אלא לאו שמע מינה דאף על גב דתנן הנזונית לאו הלכתא היא אלא מבעיא ליה לגמרא כי היכי דמבעיא לן אוממות תנן או עוממות. וקריביה דרבי יוחנן דלא אמר ליה רבי יוחנן למיתן לה כתובה ולמפטרה מפרואהא דנהרדעא דנהיגי כשמואל. ואי נמי לא הוה בעי למפטרה משום מעשה ידיה אי נמי משום יקרא דאבוה אלא הדרינן לכללא דנקטינן רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני. והכי גרסינן בתוספתא (פ"ד) כל הארצות כותבין כירושלים ובירושלמי (פ"ד הי"ד) קיסרין כיהודה ושאר כל המקומות כירושלים. אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן אנשי יהודה חסו על ממונן ולא חסו על כבודן. חד בר נש דמך אמר יהבון לאיתתיה פורנא אמר רבי מנא יתקיימון דברי המת אמר ליה רבי חנניא ויש אדם מבטל תנאי כתובה בפה אמר ליה אנא אמרית את מנן לך אמר ליה ולאו בגליל אנן קיימן. סברין מימר אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן. שמע מינה שאם צווה אדם בגליל לעשות כיהודה לא אמר כלום שאינו רשאי לבטל תנאי מזונות אלא אם כן קצץ לה מזונות וכן הלכתא. איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין ואיפסיקא הלכתא כרב דאמר שמין מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמפק לאחריני לא אקני לה שמע מינה דאזלינן בתר אומדנא וכן הלכתא. וכתב רבינו אלפס שמע מינה דמאן דמגרש לאנתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה. ומסתברא דוקא מדעתא דנפשיה בלא טענה אלא שמצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתה דהכי לא אקני לה. ושדרו ממתיבתא מאן דכתב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למקם קמיה אדעתא למשקל ולמפק לא אקני לה אלא מעתה מאן דיהיב מתנה לאיניש דרחים ליה ערבא בעי למשקל מניה דרחים ליה לעלם דכי יהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון אירסא הדרא מתנה האי לאו טעמא הוא. ועוד כך עושין רבותינו הראשונים וכל דייני דמתיבתא ואבות בית דין הראשונים כך היו דנים. קריביה דרבי יוחנן הוה ליה איתת אבא דהוה מפסדא מזוני אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו זילו אמרו ליה לאבוכון דליחד לה ארעה למזונות וכו'. אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מניה דרבי יוחנן אמר למזונות ריבה לה מזונות במזונות קצץ לה מזונות ואיכא מאן דאמר דוקא שלא צמצם אבל פסק פחות מן הראוי לה נותנין לה כדי צרכה.
<h2>דף נד:</h2>
כתובה. והן ששה תנאים ואף על פי שאינן כתובים ככתובים דמו. האחד עיקר כתובה ונהגו לכתוב אותו מפני התוספת והנדוניא והוא ששנינו אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף מדקתני מוסיף מסייע ליה לר' אייבו דאמר תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מינה למוכרת למוחלת לפוגמת לתובעת ולעוברת על דת לשבח לשבועה ולשביעית ולכותב נכסיו לבניו ולגבות מן הקרקע ומן הזיבורית וכל זמן שהיא בבית אביה ולכתובת בנין דכרין. וכתב רבינו חננאל דוקא הני דהא איכא נשים דיש להן כתובה ואין להן תוספת ויש שיש להן תוספת בלא כתובה [כגון ממאנת וחברותיה ואילונית] ואיכא למימר נמי דלא איירי אלא כהנך דתקנו להן רבנן כתובה בשעת נשואין (כגון ממאנת וחברותיה ואילונית). וכתב רבינו האי ורבינו אבן מגש כי היכי דבשעת קידושין לא בעי קנין מדרב גידל הכי נמי בשעת נשואין לא בעי קנין במאי דיהיב דתנאי כתובה ככתובה דמי. ולא דייק לן. ירושלמי אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף וגובה התוספת ובמה הוא מתחייב לה לא כן אמר רבי יוחנן וריש לקיש הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו וכו' רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה יכולה היא אמר רבי בון מעיקא ליה ומשבק לה. ואי כתב לה מתנה בשעת נשואין ומגרש לה גביא לה כולה ולא אמרינן אדעתא למשקל מניה ומיפק לא אקני לה והכין שדר רב שלום ז"ל ואסכימו עמיה מתיבתא.
רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואפסיק הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה והני מילי לענין בני חרי אבל משעבדי לא כדלקמן. (נ"ו.) והלכתא חיבת חופה קונה ונכנסה לחופה ופרסה נדה סלקא בתיקו ואינה קונה. וארוסה דאית לה כתובה בדכתב לה. וקשיא לי הא דגרסינן בפרק האיש מקדש ותמצא בקדושין בחלק שני. ואפילו כתב לה ומתה היא אין לה כתובה כדאמרינן (נ"ג:) ארוסה שמתה אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר שהרי מתה היא וכתובה דאורייתא לית לה אלא כשנשאת לאחר ואינו חייב בקבורתה אבל נשואה חייב בקבורתה תחת כתובתה שיורש הבעל נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ורבוותא מפרשי לה לכשתנשאי לאחר משמע לאחר כמו שאת נשואה. ולטרוף ממשעבדי מבעיא לן בנערה שנתפתתה (מ"ג:) ומגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין. ואפסיק הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין. וכתב רבינו אפרים כגון שכתב לה כתובה משעת אירוסין וכתב בה עיקר ותוספת ואחר כך נשאת וגרשה ולאפוקי ממאן דאמר דהא דרב הונא בשכתב לה עיקר בשעת אירוסין ותוספת בשעת נשואין דהא לא צריך למימר ומסתברא דאפילו בכתובה שכתבה בשעת נשואין בעיקר ותוספת פליג רב הונא דמשעת אירוסין טריף ממשעבדי דהא מההיא שעתא מחייב בתקנתא דרבנן אבל כתובה שנכתבה בשעת אירוסין ונשאת טורפת משעת אירוסין.
<h2>דף נה.</h2>
והיכא (דאתפסיה) [דאתפסה] מטלטלין אתנהו בעיניהו וליתנהו בעיניהו בלא שבועה והוא דידיעא דמחמת מטלטלי קמאי נינהו. יחד לה ארעא בארבע מצרנהא ואפילו בחד מצרא בלא שבועה. אמר לעדים כתובו וחתומו והבו לה קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה לא קנו מניה אפסיקא הלכתא כבני מחסיא. והלכך צריך לאמלוכי ביה. וכתב רבנו אבן מגש הוא הדין במתנה לאדם אם אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה כיון דלא קני באמירה אלא בשטרא בעי לאמלוכי ביה דחיישינן דילמא הדר ביה מקמי דלמטי שטרא לידיה. אבל קנו מניה לא צריך לאמלוכי ביה דתו לא מצי למהדר. ומסתברא הני מילי במתנה אבל בהלואה דאיכא למימר פרעיה אפילו קנו מניה צריך לאמלוכי ביה כדפרשינן בחוב ודוקא במתנה אבל בהודאה כיון דאמר כתובו לא צריך לאמלוכי ביה דבהודאה קני ושטרא גלוי מילתא בעלמא הוא כדפרישית בהודאה.
<h2>דף נז.</h2>
וכתובה דמרכסא איכא מאן דאמר כתבי זמן מהשתא כדכתבינן בשטרא דמרכסא דלמא גרשה ואתפסה צררי והשתא מהדר לה ואתי למטרף לקוחות של כדין. ואיכא מאן דאמר כיון דאיכא סהדי דאתתיה הות וידיעא לסהדי זימנא קדמאה כתבי מההיא זימנא. ומסתברא הכי דאי ידיעא זמנא לסהדי כתבי ההיא זמנא ואי לא מחזי כשקרא. ואתשיל קמי רבינו אלפס בענין מוחלת כתובתה ושדר מוחלת שדברו חכמים (נ"ג.) אינה ביושבת תחתיו דאסור לאדם להשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה אלא כשמת או לאחר מותו מחלה ליורשיו אבל אם מחלה לבעלה יש לה לשייר עיקר כתובה ואם מחלה כשהיא תחתיו כותב לה אחרת מאותו זמן אבל לא מזמן ראשון. וכותב הכי איך פלנית אשתי כתבתי לה כתובה בשעת נשואין ומחלה אותה לי ולפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה שעה אחת כתבתי לה זאת כתובה אחרת והוו עלי עדים וכתבו לה שנתתי לה כך וכך. וכותב זמנה מאותה שעה. וכתובה דמרכסא כותב הכי בכך וכך בשבת וכו' איך פלני אתא קדמנא ואמר לנא דארכסא כתובתא לפלנית אנתתי וכיון דארכסא כתובתה אסירא לי לשהויי יתה בלא כתובה והשתא כתיבנא לה קדמיכון כתובה אחריתי תחות ההיא כתובה קמייתא וכך אמר לה לפלנית אינתתיה הוי לי לאנתו ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין וכו' ודא נדוניא דהנעלת לי עם נפשה כך וכך ואוסיפת לה כך וכך כנגדן וכך אמר לנא אחריות כתובתא דא ונדוניא ותוספתא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי וכו' וקנינא מניה וכו'.
והלכתא כרבי מאיר דאמר אסור לאדם להשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזרותיו.
<h2>דף סה:</h2>
והני מילי לאחר מיתה כדתנן (מ"ט.) זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות נזונות מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות אינן נזונות אלא לאחר מיתת אביהן אבל בחיי אביהן אי אמיד כייפינן ליה (מ"ט:) ואי לא אמיד לא כייפינן ליה והני מילי קטנים אבל קטני קטנים אף על גב דלא אמיד כייפינן ליה כדגרסינן בסוף אף על פי אין אדם זן בניו ובנותיו הקטנים אבל זן אותן קטני קטנים וכמה עד בן שש ותנן נמי אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה וכן הלכתא.
<h2>דף עט.</h2>
בין שנפלו לה עד שלא נתארסה ובין נפלו לה משנתארסה נשאת ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות גוף הקרקע ודוקא נכסים הידועין לבעל אבל נכסים שאין ידועין לבעל לא תמכור ואם מכרה קיים כרבי שמעון. ופסקי רבוותא כרבי יוחנן דאמר אלו ואלו ידועין הן ושאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. והיכא דנפלו לה כספים או פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואין קונין מהן אלא דבר שגזעו מחליף. ופירות המחוברין לקרקע בכניסתה שלו וביציאתה שלה כרבי שמעון. ועז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן.
<h2>דף עט:</h2>
עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה ואזיל עד דבלי כרב נחמן והלבישה היא הפירות והבלאות הקרן וכן פסקו הגאונים. והא דרב כהנא דאמר בפרק (הנושא) [אלמנה] (ק"א.) קרנא הוי ליתה. והכי מסתברא חדא דהלכתא כרב נחמן בדיני ועוד דרב נחמן דאמר כחכמים כדאמרינן כמאן כי האי תנא. וליתה לדרבי מאיר דאמר קרנא הוי. והלכך תמיהא לן האי פיסקא דפסקי רבוותא בפרק (הנושא) [אלמנה] גבי בלאות נכסי מלוג דפסקי כרב כהנא דאמר לא שנו אלא נכסי מלוג דאוקמה אשניה אבל אילונית אי איתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו נכסי מלוג אית לה והא כיון דקיימא לן כרב נחמן פירא הוי ולית לה ומתניתין לא קיימא אלא בנכסי צאן ברזל אבל נכסי מלוג דליתנהו כלהו לית [להו] דהא מכסי ואזיל עד דבלי.
נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות [וכו'] ודוקא שנפלו בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה לא תמכור מפני שבח בית אביה. ירושלמי מתניתין בשאין עושין כדי טפולם אבל עושין לא תמכור שעדין כבוד בית אביה קיים. וכולן שאמרו לא תמכור מוכרות בטובת הנאה וטובת הנאה דאשה הויא. ואפילו מנכסי צאן ברזל אין הבעל אוכל פירות דפירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן והכי נמי אמרינן בגונב ולד בהמת מלוג.
ודוקא נכסי צאן ברזל אבל הוציא הוצאות על נכסי מלוג לא כדתנן הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד לא אכלה דרך כבוד איכא מאן דאמר כאיסר ואיכא מאן דאמר כדינר עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות וכן הלכתא.
<h2>דף פ.</h2>
אבל המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי וכתב רבינו אבן מגש דישבע כמה הוציא ויטול כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ולא דייק לן דהא ברשות הוא. ומסתברא כפירושא דרבינו דאמר שמין לו וידו על העליונה. והני מילי דאכיל מפירא אבל לא אכיל מפירא אפילו אכיל מקרנא ישבע כמה הוציא ויטול. פירש רבינו אפרים [נ"א: ר"ח] האי דלא תני לה גבי נשבעין ונוטלין בשבועות דלא דמי דהתם לא תני בכולהו אלא טענת בריא ובריא והכא בריא ושמא הוא. ושמעינן מהא דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע ועשה ברשות נשבע ונוטל. ודוקא שבח כנגד הוצאה אבל הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה. וכתב רבינו אלפס דמתניתין דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל בשבעלה רוצה לגרשה אבל מורדת בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול דלא יהא אלא מתנה הוא דיהב לה הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה והלכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח אבל הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה. ומסתברא לן דכל האי טעמא ליתה אלא גבי אלמנה דשמין לו מה שעליה אבל הכא לא אקני אלא אדעתא דפירי דאי לא תימא הכי באלמנה נמי נימא כי האי טעמא. אלא כיון דמורדת בדינא דגמרא אפילו עיקר כתובה לית לה לא משבעינן ליה לבעל דתקנתא לתקנתא היא והיכא שהשבח כנגד הוצאה נוטל שלא בשבועה. אי נמי איכא למימר דינא דמורדת כדינא דגרושה דיינינן לה כתקנתא דתקון במתיבתא. ובעל שהוריד אריסין תחתיו חזינן אי בעל אריס הוא אסתלק ליה בעל אסתלקו להו כולהו ואי לא ארעא לאריסי קיימא. ובעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום משום רווח ביתא כרבא ולשמא תכסיף לא חיישינן וכן הלכתא. וכתב רבינו אפרים דנכסי צאן ברזל לא מחייב סתמא באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובין מדגרסינן ביבמות בפרק אלמנה עלה דמתניתין דתנן אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו הא לא דמיא אלא לסיפא דתנן וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה ומדההיא בשומא הא נמי בשומא. ומיהו הני מילי בסתמא אבל קביל עליה אחריות דנכסי צאן ברזל בפירוש אף על גב דלא שיימינהו עליה מחייב באחריות כדשוו ההיא שעתא דקביל עליה אחריות וגמר לה מההיא דגרסינן (ב"מ ק"ח:) מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ואי כתוב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא וקא פריש גאון בתר דמכרזינן עלה ושיימינן לה על בעל חוב כתבינן למקבל טרפא דכי הוו ליה זוזי לנותן שקיל מניה מקבל מתנה כי היכי דשיימינן ליה אבעל חוב אלמא אף על גב דקביל עליה אחריות סתמא מחייב בה. ולא אתברר לן פירושא דיליה דבסתמא לאו נכסי צאן ברזל נינהו ואי כתבינהו בכתובה בסתמא אף על גב דלית בה אחריות כמאן דכתב בה דמי והדרי בעינייהו אף על גב דלא שיימינהו ודמי לכהן ששם פרה מישראל דהדרא בעינה. ומנהג נרבונא וארלדי לגבות מבני חרי שליש בלא שבועה לאלמנה אבל לגרושה גובה את הכל ואף על גב דקימא לן (ב"מ ק"ד:) אי מכפל לא מקנא ואי מקנא לא מכפל והיכא דאיכא קנין גביא כולי הני מילי דפריש בשעת קנין אבל הכא אף על גב דאיכא קנין לאו משום דגביא כולה הוא דקנינן אלא משום דלא ליהוו כקולי דכתובה כדאמרינן בכמה דוכתי מקולי כתובה שנו כאן וכגון מחלק לפניה והיא שותקת (ב"ב קל"ב.) כך אמר רבינו יעקב זצ"ל. ואי נמי לאחריות מטלטלין ולמגבא משפר נכסי. ומסתברא דאף על גב דמנהגא בלא שבועה אי חשיד לה חרם סתם לא פקע מינה ובתשובות תקינו רבנן לרביע שליש ומחצה בלא שבועה ובית דין כותבין אגרת נדוי ומנדין עליה שלשים יום בבית הכנסת שתודה כל מה שתפסה מכתובתה. ומסתברא דשבועה דאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית לא פקע מינה ומנכסים משועבדין נמי לא גביא אלא בשבועה ומי שכותב בלא פחת כותב בלא חרם ושבועה וגלגול שבועה בין ממני בין מיורשי. וכבר פרשתי ענין נאמנות במאמר (עשירי) [חמשי] והפוגמת כתובתה בשטר חוב.
<h2>דף פא:</h2>
וכתב הנגיד בתשובה למר רב שלום ורב נטרונאי דמן תמנין ותרתין שנין דשני ריש גלותא ותרתי מתיבתא ודייני בבא ורישי כלי נהגו למגבא בעלי חובות וכתובה ומזונות שהן תנאי כתובה ממטלטלין וכתבי בכל אתרוותא דישראל בגושפנקא דריש גלותא ובארבע חומרי דרשוותא דכל דיינא דלא מגבי ממטלטלין מסלקינן ליה וכתבינן עברתא עליה ובין מקרקעי ובין מטלטלי שוין ואית בהו דין קדימה אבל פרנסה עמדה במקומה וכו' כדכתבי' בפסיקתא. והא דכתב רב אלפס אהא דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וכו' אף על גב דאיתמר עלה דהא דאינה משנה כיון דתקינו למגבא כתובה ממטלטלי מוציאין מידו וכל שכן מטלטלין דשבק אחוה. כתב עלה גאון נהי דאחד גרושה ואחד חלוצה היכא דלא בעי ליבם תקינו ממטלטלין משום חינה אבל ליבמה דקא מיבם לה יבם מי יימר דתקינו לאפוקי כל מטלטלין דשבק בעלה משום שעבוד כתובה. הילכך לא עבדינן בה עובדא אלא ודאי היכא דלא ניחא ליה ליבם ליבומה וליכא בנכסים שיעור כתובה וחליץ לה מפקינן מניה ויהבינן לה בשבועה כמנהגא דאלמנה ואי מיבם לה שקול לכולהו מטלטלין וזכי לנפשיה ולא אמרינן ילקח בהן קרקע.
<h2>דף פב:</h2>
השני אחריות כדתנן (נ"א.) כתב לה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסיי אחראין וערבאין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין ירושלמי (פ"ד ה"ט) למי נצרכה לרבי מאיר אף על גב דלרבי מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה מודה הכא שגובה. גרסינן בפרק האשה (פ"ב:) תנו רבנן בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו נמנעין ולא היו נושאין נשים וכו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהו כותבין כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך. ירושלמי (פ"ח הי"א) חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו מתוך שהוא נושא ונותן בה והוא מאבדה קשה בעיניו להוציאה.
<h2>דף פד.</h2>
גרסינן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות נ"א:) בכור אינו נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן וביש נוחלין (ב"ב קכ"ה:) הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכתב רבינו אפרים בהכותב לבנו לאחר מותו מהיום ולאחר מיתה אף על גב דגופא לבן ופירא לאב כיון דבן לא מצי לסלוקי לאב כל כמה דאיתיה בחיים לגבי כתובה ובכור הוו להו אותן נכסים ראויין לבן ואם מת הבן בחיי האב ואחר כן מת האב אין אשתו נוטלת מהן כתובה ולא בנו הבכור אף על פי שאם מכרן הבן בחיי האב ומת בחיי האב ואחר כך מת האב קנה לוקח לוקח שאני דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ואשכחן לריש מתיבתא דקאמר דאשה גביא לכתובתה אי כתב לה להנהו נכסי בכתובתה. גרסינן בפרק הכותב (פ"ד.) מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו מלוה ופקדון ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן. ירושלמי (פ"ט ה"א) כושל שבראיה כיצד מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים. ורב אלפס פירש כושל בעל חוב דלא גבי אלא בראיה. והא מתניתין לא משכחת לה אלא ביתומים גדולים ובשחייב מודה דהא קימא לן (ערכין כ"ב.) אין נזקקין לנכסי יתומין אלא לשטר שיש בו ריבית או לכתובה. וכגון דנקיט בעל חוב זוזי בידיה ואמר למאן נתביה דבעל כרחיה לא מפקינן דלא משכחינן (כתובות פ"ב.) תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או רבי מאיר או רבי נתן דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דהא קימא לן כרבי נתן ולבעל חוב משתעבדי ואנן פסקינן הלכה כרבי עקיבא דאמר ינתנו ליורשין ועוד דתרי חומרי נינהו והלכתא דרבי נתן לא שייכא הכא כדפרשי רבינו חננאל ורבינו אלפס. רבי עקיבא אומר ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וקימא לן כרבי עקיבא דתפיסה נמי לא מהניא לאחר מיתה עד דתפיס מחיים. מיהו הני מילי בעיקר דינא אבל האידנא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב וכתובה היכא דליכא מקרקעי גבי מנייהו דיתמי בין תפש בין לא תפש. (כתובות פ"ו.) והיכא דלית ליה אלא לחד מנייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. אבל היכא דדינא דאשה בהדי יתומים לה יהבינן משום חינא ושמע מינה טעמא דדינא משום שבועה הא לאו הכי כתובה גובה ממלוה דמוחזקת היא לענין כתובה משום דרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וכו'. ואף על גב דלגבי בכור אין הבכור נוטל פי שנים במלוה שאני בכור משום דכתיב אשר ימצא לו ומתנה נמי קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתא לידיה אף חלק בכורה עד דאתי לידיה כדגרסינן בפרק יש נוחלין (קכ"ה:) הלכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה וכן כתב רבינו אבן מגש ופליג על רבינו חננאל ורב אלפס דאמרי ראוי הוא לכל מילי והאידנא דתקינו רבוותא כתובה ממטלטלי וליכא משום ראוי לא שנא גבו יתמי קרקע ולא שנא גבו יתמי מעות גביא דכיון דמטלטלי כמקרקעי הוו להו מטלטלי שגבו משועבדין לכתובה כאילו גבאן אביהן בחייו. וכן נהגו לגבות כתובה ממלות בעליהן.
<h2>דף פט:</h2>
גרסינן בפרק הכותב הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט וכו' (גרסינן בפרק נערה שנתפתתה) שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה. ודוקא בסתמא אבל כתב לה כתובה אחרת גביא תרווייהו כדקתני רישא שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת ואי בעיא בהאי גביא ואי בעיא בהאי גביא ודוקא דאוסיף לה אבל לא אוסיף לה קיימא לן דשני שטרות היוצאין ביום אחד ביטל שני את הראשון.
וכתובת גרושה ואלמנה שתיהן שוות וכתובת שבויה ואשה שגרשה בעלה שתיהן שוות כדתנן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה וכן שבויה. וכתב גאון שלא נקרעה כתובתה ולא גבתה אותה אבל נקרעה או אבדה אותה או גבתה אותה כותב לה כתובה מנה כבעולה.
<h2>דף צ.</h2>
קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה וכן גר שנתגייר וכו'. ותניא חדשו נוטלין מה שחדשו לא חדשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. ירושלמי ניחא גר קטן וקטן מגרש אמר רבי חגאי קיימתיה כדאמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא והוא שבא עליה משנתפקח והכא שבא עליה משהגדיל. לבעל מתיבות קשיא לן כמה אתה נותן לבתך כך וכך ואתה לבנך כך וכך וכו' ומסתברא שלא פסק בשעת קדושין אלא בשעת נשואין.
ירושלמי (פ"י ה"א) בגמרא דמי שהיו לו שתי נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי ראשונה קודמין ליורשי שניה וכו' מתניתין לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות. גמרינן מינה דאין דין קדימה למזונות. כתובה וקבורה מי קודם כתובה ומלוה בעדים מי קודם כתובה ופרנסת הבת מי קודם מאן דאמר גובה פרנסה מן המשועבדין פרנסת הבנות קודמת וכו'.
<h2>דף צא.</h2>
הרביעי כתובת בנין דכרין דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון ירתון כסף כתובתך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב מפני שהוא תנאי בית דין. אמר רבי יוחנן מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. ועד כמה עד עשור נכסי. ואפסיקא הלכתא בפרק מי שהיה נשוי (צ"א.) והלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה וכל שכן בעל חוב. ודייקינן לה ממתניתין דתנן נשא את הראשונה ומתה שניה ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ומקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי. ויורשי שניה דקודמין לכתובת אמן דוקא שנשבעה ומתה כדאוקימנא בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח.) אבל לא נשבעה אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין יורשי שניה נוטלין כתובת אמן בין כך ובין כך לעולם יורשי הראשונה נוטלין כתובת בנין דכרין אף על פי שאין בני השניה נפרעין מכתובת אמן. ודוקא מתה אחת בחייו ואחת במותו הא לא מתה אותה שבמותו אין על בני ראשונה כתובת בנין דכרין אף על גב דאיכא מותר דינר וכן פסקו רבינו חננאל והגאונים. אלא דקשיא השנייה דקתני במתניתין. ומתו שתיהן במותו אם נשבעו נוטלין בניה של זו כתובת אמן ובניה של זו כתובת אמן כדין בעל חוב אף על גב דליכא מותר דינר ואם לא נשבעו כולן חולקין בשוה אלא אי איכא נכסי דאייתיאת מבי נשא בעיינייהו דאיהי הות שקלא להו בלא שבועה אינהו נמי שקלי בלא שבועה והשאר חולקין בשוה. ואם מתו שתיהן בחייו אף על גב דלא נשבעו יש לכל אחת ואחת כתובת בנין דכרין והוא שיהא שם יותר על שתי כתובות דינר בשעת נפילה וכשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין ונוטלין כתובת בנין דכרין כך מועטין ונתרבו חולקין בשוה כדתנן מי שהיו לו שתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא ואין שם אלא שתי כתובות חולקין בשוה היה שם יתר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן דבמקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא אמרינן. וחזינא פירושא אחרינא ולא דייק לן ולא כתיבנא ליה.
ונשאל לגאון נשא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא לזו בנים ולזו בנים ונטלה השנייה כתובה ועודה בחיים יש להן לבני הראשונה כתובת בנין דכרין או לא. והשיב דבר זה אינו מפורש בגמרא ואין דנין בדבר שאינו מפורש ולא שמענו בשתי ישיבות מי שנתן כתובת בנין דכרין לבנים ואשת אביהן קיימת. אבל בתשובת רבינו משולם בר קלונימוס מלוקא דייק שניה דומיא דיורשיה ובין היא בין יורשיה מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי דהכי אפסיקא במתיבתא וכתיבא בהלכות גדולות וליא למנדא מינה בני ראשונה דינא גבייהו למשקל כתובת אמן אף על גב דאנסיבא שניה ושקלא לכתובה דילה הני שקלי תקנתא דרבנן והני בני שניה לא שקלי כלל, ותשובה דמר רב משה גאון הכי כתיבא. ירושלמי (פ"י ה"ב) הא דאמר רבי אמי כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מעתה אפילו אין שם יותר אמר רבי אבין בשעה שאתה יכול לקיים דבריהן ודברי תורה אתה מקיים דבריהן ודברי תורה בשעה שאין אתה יכול לקיים שניהם אתה מבטל דבריהם ומקים של תורה. וקיימא לן ככתובה שויוה רבנן ולא גביא ממטלטלין ולא טרפא ממשעבדי דירתון תנן. ומוכרת כתובתה בין לאחר בין לבעלה יש להן כתובת בנין דכרין. ומוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין אבל מזונות יש לה מן היורשין. ירושלמי (פי"א ה"ב) רב יהודה בשם שמואל המוחלת כתובתה ליורשין נזונית משלהן וקשיא אילו אשה שאין לה כתובה שמא אין לה מזונות אשה אף על פי שאין לה כתובה יש לה מזונות ברם הכא לא דייה שמחלה ליתומין על הכתובה אלא שאת מבקש להבריחה מן המזונות שמע מינה דהמוחלת כתובתה שאין לה מזונות לאחר מיתה היא דאי בחייו מעשה ידיה תחת מזונות היא ואף על פי שמחלה כתובתה יש לה מזונות ואי אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אפילו לא מחלה נמי. ועוד שאסור להשהות את אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת ומוכרת כתובתה לבעלה לא שאמר לה אם תתגרש אלא אם תתאלמן (עי' ב"ק פ"ט.). תשובה לחנניה בן יהודה נ"ע היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין מישיבתינו ולמה בטלה לפי שצריך דקדוק בנכסים שיש להם אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר דינר ואם אמרו יתומין הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן וצריך חקירת בית דין ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים. ועוד עיקר התקנה לא היתה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והיום ולואי שיתן לבנו כבתו. וכמה פעמים הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה למתנת בתו. וכיון שהוא כך בטלו כתובת בנין דכרין ועשו תקנה על מה שפסקו חכמים והיום כמה שנים שאין ישיבתינו דנה דין כתובת בנין דכרין. ומר רב דוסא אמר לא חזינא רבוותא דהוו מקמן דדייני להו כתובת בנין דכרין ומשני נפישתא לא דייני להו בתרתי מתיבתא וכיון דעבדי להו כמה שני לכתחילה אנן לא דיינין לכון בהכין. אלא דמר רב האי אמר היכי מבטלי רבנן כתובת בנין דכרין. ומר רב שמואל אמר הרבה חכמים הורו שכבר בטלה כתובת בנין דכרין בזמן הזה ומסתברא טעמא דמר רב חנניא זצ"ל. ואפילו למאן דאמר לא בטלה דוקא במקרקעי ולא במטלטלי שלא מצאנו בה תקנה לגאונים ולא מנהג.
<h2>דף צו.</h2>
גרסינן בפרק אלמנה, אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה ומעשה בכלתו של רבי שבתאי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה. ירושלמי (פי"א ה"א) אפילו תפשה אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חמי מה בידך תלמידוי דרבי מנא אמרי אמרינן לה חמי מה בידיך אמר לון רבי יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו מה בידך לא אמרינן לה חוי. ומסתברא אנן דמגבינן שליש בלא שבועה אמרינן לה חוי מה בידיך. ובתשובה אם תפשו היורשין מטלטלין אין לאלמנה להוציא מידן וליתנן ביד בית דין שמא יאבדו ולא יִמ0צְאו מאתים דכולי האי לא תקינו אבל קרקע מעכבת שלא למכור ואם מכרו טורפת לכתובה אבל לא למזונות שאין מוציאין למזון האשה והבנות אלא מבני חורין. ירושלמי אלמנה נזונית מנכסי יתומים רב יהודה אמר מציאתה שלה הותירה מזונות אשת איש [ש]מציאתה שלו הותירה מזונות שלו אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונות שלה הותירה בליות שלו מה אם אשת איש הותירה מזונות שלו הותירה בליות שלה כאן שהותירה מזונות שלה הותירה בליות לא כל שכן תמן צריכין לה לנדתה אף הכא צריכין לה לנדתה. רב אמי אמר אף היא אינה עושה להן דברים של יחוד. אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מתקיף לה מר בר רב אשי וכו' ואמר לה רב יעקב לרבינא הכין אמרינן משמיה דרבין כותך אלמא תפסה מטלטלין לא מהניא לכתובתה וכן הלכתא. אלא רבינו חננאל פסק כמר בר רב אשי דאפילו לכתובה מהניא. וקשיא לרבוותא ההיא דגרסינן לקמן (צ"ח.) ההיא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתא לקמיה דרבא אמר לית דחש לרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ובפרק שבועת העדות (שבועות ל"ב:) שמע מינה משביע עדי קרקע חייב ודחינן דילמא דאתפסה מטלטלין שמע מינה דתפיסת מטלטלין מהניא לכתובתה. ואיכא מאן דאמר דהדר ביה רבא. ורב אלפס אוקמה לההיא דתפסה כסא דכספא בשתפסה מחיים כההיא דשבועות. והא דאמר רבא לכתובה מפקינן מינה תפיסה לאחר מיתה היא וכן פירש הרב צרפתי. ומסתברא דתפיסה דהכא כתפיסה דהתם והתם מקרקעי איכא ליורשין דלא בעו לאפוקי מינה כי היכי דליפסיד מזוני ואמר להו רבא לית דחש להא דרבי שמעון והבו לה מזוני ואי בעיתו אפיקו מינה כסא דכספא או הבו לה [במזוני]. ומסתברא כרבינו חננאל דאמ' דתפיסה זו מחיים דבעל הוא דתפיסה דלאחר מיתה לאו כלום הוא בין לכתובה בין למזוני. ובפירוש צרפתי אפילו לאחר מיתה קאמר דכי בעינן תפיסה מחיים במידי דמצי טריף ממשעבדי אבל במידי דלא מצי טריף ממשעבדי אפילו לאחר מיתה. וקשיא לי אי בתפיסה דלאחר מיתה בהא קאמר מר בר רב אשי לכתובה מאי דתפסה תפסה והא קימא לן כרבי עקיבא (פ"ד:) דאמ' דתפיסה לא מהניא כלל אלא בשתפס מחיים בין לכתובת אשה בין לבעל חוב. אלא האידנא תקינו למגבא כתובה ותנאי כתובה ממטלטלי ואפילו לא תפסה נזונית ממטלטלין היכא דליכא מקרקעי. ושמע מינה מדקאמר לית דחש להא דרבי שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף שאם קבלה מקצת כתובתה (שא) בתביעת בית דין יש לה מזונות ולא מפסדא אלא בתביעת בית דין להפרע או פרעון כל כתובתה וכן פירש רבינו חננאל. ירושלמי (פ"י ה"ג) אלמנתא דרב הונא אגבי לה ממטלטלין כמנהג מקומה. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא אלמנה ששהתה שנים ושלש שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונותיה שתים לעניה ולפרוצה ושלש לעשירה ולצנועה. אמר רבא לא אמרן אלא למפרע אבל להבא יש לה ירושלמי (פי"א ה"ב) בשלא לותה אבל אם לותה גובה בשאין בידה משכון אבל יש בידה משכון גובה למפרע.
<h2>דף צו:</h2>
תני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומין להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה שמע מינה נכסים בחזקת אלמנה קיימי והלכך אפילו למפרע נאמנת דלא מצו יתומין למימר נתננו וכן הלכתא. תשובה לרבינו אלפס ודוקא מזונות אבל כתובה לא מחלה בנשואין. והיכא דשטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה לעולם כדלעיל ובעל מתיבות פירש לה בכתובה. והכי איתה בתוספתא (פי"א) אלמנה שתבעה כתובתה ויורשין אומרין לה התקבלת כתובתיך עד שלא נשאת צריכין הן להביא ראיה שנתקבלה כתובתה ואם משנשאת עליה להביא ראיה שלא נתקבלה כתובתה. ובפרק המקבל (ב"מ ק"י.) גרסינן נמי יתומין אומרין אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח ואסיקנא נכסים בחזקת בעל חוב קיימי. והרמב"ם (פי"ח מאישות הכ"ז) אמר על היתומין להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותיטול וליתה.
<h2>דף צז.</h2>
תניא מוכרת והולכת עד שתשייר כדי כתובתה וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר שמע מינה שיירה אין לא שיירה לא דמוכרת למזונותיה אינה חוזרת וטורפת לכתובתה. ומאי דקשיא ליה לרבנו אלפס בהלכות לא בריר לן שפיר ובנוסחי הלכות דילן אית בהו עד שתשייר כדי כתובתה ומשמע דרבינו צוה להגיה, והקושיא ותירוצא דילה לא זזו ממקומן בהלכות. וחזינן לרבינו חננאל דפסק אם מכרה למזונות יותר מכדי כתובתה או מכרה ולא שירה כדי כתובתה מכרה בטל וחייבת להחזיר הדמים ללקוחות מדקתני מוכרת והולכת עד כדי כתובתה ומדקתני נמי וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר. והני מילי מוכרת אבל אינה צריכה למכור נזונת אפילו יותר מכתובתה מדגרסינן בפרק שני דייני גזירות (ק"ז:) דמקשי אי בששמעו בו שמת מאי איכא עד כדי כתובתה שמע מינה דניזונת אפילו יותר מכתובתה והדין סברא נמי דרבינו אלפס ומסתברא דאפילו יותר מכדי כתובתה מוכרת אם יש נכסים הרבה. ואם רצונה למחול כתובתה כדי שתגבה מזונות מוכרת לעולם. והא דאמרינן כדי שתגבה כתובתה מן השאר עצה טובה קא משמע לן וסומך לה ויצמצם מזונותיה כדי שתגבה כתובתה מן השאר. ובשאלה לרבינו אלפס פסק רבינו האי אינה מוכרת למזונות עד שתשייר שיעור כתובתה מי אמרינן הני מילי אלמנה אבל מי שהלך בעלה למדינת הים בית דין מוכרין למזונות אפילו עד שוה פרוטה או לא אם תמצא לומר אינה מוכרת מחלה כתובתה ואמרה מוחלת אני כתובתי כדי שאהא נזונית כל ימי מהו ולגאון שאמר היינו טעמא דבעינן שיעור כתובה כדי שתשבע עליהן בסוף ויגלגל עליה שמה שמכרה לצורך מכרה נשבעת עכשיו מהו ויש לומר שאם מכרה למזונות ולא נשתייר שיעור כתובתה מכרה בטל כדי שיהא אחריות לקבורתה. ואמר אמימר הלכתא מוכרת לשלשה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום. ומסתברא דוקא קרקע שאינו ראוי למכור דבר מועט אבל מטלטלין בזמן הזה אינה מוכרת אלא חפץ חפץ. לריש מתיבתא כי אמרינן מוכרת לששה חדשים שלא בבית דין הדיוטות לאלתר דשכיב דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. אבל מכאן ואילך מוכרת בבית דין אפילו לכמה שנים עד שתיטול כתובתה והני מילי בסתמא אבל היכא דיהב רשותא לזבוני ואתזוני מוכרת אפילו שלא בבית דין הדיוטות. ולא בריר לן. ומסתברא לעולם אינה מוכרת אלא לששה חדשים. ורבינו האי בספר מקח וממכר כל יומי ארמלותא מוכרת לשנים עשר חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים. וזבין ולא אצטריכו לה זוזי הלכתא הדרי זביני כדכתיבנא במכירת קרקעות.
אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת [לכתובתה] שלא בבית דין. ובפרק אלו מציאות (ב"מ ל"ב:) אינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות דבקיאי בשומא. לרבינו חננאל אם מכרה שלא בבית דין אפילו הדיוטות מכרה בטל בין לכתובה בין למזונות. בשלמא מן הנשואין משום מזוני דמפסדא אלא מן האירוסין מאי טעמא עולא אמר משום חינא וגרושה שמת בעלה מוכרת ומסתברא משום חינא הוא ואפילו גרושה אם נפרעה שלא בפניו מוכרת לכתובה שלא בבית דין בחיי בעלה. אי נמי גרושה שמת בעלה ואין לה מזונות מוכרת בנכסי יתומין דגרסינן בערכין (כ"ב.) בפרק שום היתומין מרימר אגבי כתובה לאשה מנכסי דיתמי ואמר ליה רב ירמיה למרימר והא אמר רב יהודה אמר רב אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן ריבית אוכלת בהן וכו' אבל גרושה לא אמר ליה ההיא דרבי יוחנן משום חינא מתנינן לה והכא נמי משום חינא הוא ואפילו גרושה וליתה לדרבי שמעון דאמר וגרושה לא תמכור אלא בבית דין. ואפילו לרבי שמעון מגורשת ואינה מגורשת מוכרת שלא בבית דין כדאמרינן כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין הא יש לה מזונות מוכרת שלא בבית דין ולאתויי מגורשת ואינה מגורשת דאמר רבה בר ירמיה אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. לר' שמעון קיירא וחייב בפרקונה ובהפרת נדריה ואם מתה יורשה. וכתב רבינו אלפס והני מילי בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה לא.
<h2>דף צח.</h2>
ואסיקנא הלכתא מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה וכי היכי דבית דין מומחין לא צריכי הכרזה למזונות דהא קימא לן לקבורה ולמזונות מזבנינן בלא הכרזה הכי נמי בפני בית דין הדיוטות אינה צריכה הכרזה. והוא הדין למוכרת לכתובתה ובנסחא דייקא לא גרסינן מוכרת למזונות אלא מוכרת שלא בבית דין. ואלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ואף על גב דאכרוז אמרי לה מאן שם ליך איכא מאן דאמר הוקרו ואיכא מאן דאמר אף על פי שלא הוקרו ואם רצו היתומין נותנין מעות ולוקחין קרקע שעדיין הוא ברשות היתומים.
גרסינן בפרק אלמנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או מנה במאתים נתקבלה כתובתה ואמר רב נחמן בר יצחק כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדאיתא בשלישות. ירושלמי ניחא שוה (מנה במאתים שוה מאתים במנה) [מאתים במנה שוה מנה במאתים] ואין סופן לחזור עליה משום מקח טעות תפתר בשהוקר המקח אמר רבי בון הדא מסייעא לריש לקיש דאמר לעולם אין במקח אונאה אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש בו אונאה ומסתברא דרבי בון סבירא ליה ביטול מקח אין להן כריש לקיש ולא אצטריך לאוקומה בשהוקר המקח. היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפילו אמרה אני אחזיר הדינר ליורשין. וכתב רבי שמעון קיירא דליתה לדרבן שמעון בן גמליאל. היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון מכרה בטל ושל כולן מכרן קיים. ירושלמי עד כדון שמכרה להן בארבע שטרות מכרה להן בשטר אחד תפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאיתפלגון כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרין לזה ופסולין לזה איתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמר כשרין לזה ופסולין לזה.
<h2>דף קא.</h2>
עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה ואזיל עד דבלי כרב נחמן והלבישה היא הפירות והבלאות הקרן וכן פסקו הגאונים. והא דרב כהנא דאמר בפרק (הנושא) [אלמנה] (ק"א.) קרנא הוי ליתה. והכי מסתברא חדא דהלכתא כרב נחמן בדיני ועוד דרב נחמן דאמר כחכמים כדאמרינן כמאן כי האי תנא. וליתה לדרבי מאיר דאמר קרנא הוי. והלכך תמיהא לן האי פיסקא דפסקי רבוותא בפרק (הנושא) [אלמנה] גבי בלאות נכסי מלוג דפסקי כרב כהנא דאמר לא שנו אלא נכסי מלוג דאוקמה אשניה אבל אילונית אי איתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו נכסי מלוג אית לה והא כיון דקיימא לן כרב נחמן פירא הוי ולית לה ומתניתין לא קיימא אלא בנכסי צאן ברזל אבל נכסי מלוג דליתנהו כלהו לית [להו] דהא מכסי ואזיל עד דבלי.
<h2>דף קג.</h2>
גרסינן בפרק הנושא אלמנה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היתומין רשאין לומר לה לכי לבית אביך. ואם אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא נותנין לה מזונות לפי ברכת הבית. אמר רב נחמן בר יצחק יתומין שמכרו במדור אלמנה לא עשו ולא כלום. ואמר אביי נקטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ואפילו היא אומרת הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לו ושפצא סלקא בתיקו ולא תשפץ. ירושלמי בפרק נערה שנתפתתה לבעל מתיבות (פ"ד הי"ג) רבי זעירא שאל לרב נחמן בר יעקב ולרב אמי בר פפי לא היה שם בית מאי אמר ליה היורשין שוכרים לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והוא אומר מעות הדין עם היתומין כהדא חדא אתתא הות לה פורנא דעשרים דינרים והוה תמן חד בית טב בעשרה דינרין אתא עובדא קומי רבי חנינא אמר לה יהבון לה ביתא או יהבון לה עשרה דינרין אמר ליה רבי מנא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית לה פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרין מעות הדין עם היתומין.
גרסינן בפרק הנושא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשין לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלינו אין לך מזונות דאמר רב כהנא ברכת הבית מֵרוב0ה ולפום ברכת הבית יהבינן לה מכל מילי. ורבינו חננאל פירש כגון נר לאחד נר למאה אבל פת וכיוצא בהן יהבינן. ורבינו שלמה פירש ברכת הבית במרובה מזלא דרבים עדיף.
<h2>דף קד.</h2>
כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים ואם שתקה עשרים וחמש שנים מחלה הכל בין כתובה בין תוספת ובשאין כתובה יוצאת מתחת ידה. אבל כתובה יוצאה מתחת ידה בתשובה דרב אלפס אפילו נשאת ולא תבעה כתובתה גובה כתובתה לעולם וקימא לן תנאי כתובה ככתובה דמי. וכתב רבינו חננאל דוקא בשאינה נזונת אבל נזונת מחמת כיסופא הוא דלא תבעה ואפילו בבית אביה גובה כתובתה לעולם ואיכא למימר אפילו בנזונת קאמר והא דחמתיה דחייא אריכא מדפתי משום דאמר בכתפאי אמטינא לה הוא דאמרינן מחמת כיסופא הוא דלא תבעה אבל נזונת בעלמא לא. וגרושה, אפילו אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה הרי היא כבעלת חוב וגובה כתובתה לעולם בשחייב מודה. אמר רב נחמן בר יצחק תני יהודה בר ברקאי תבעה כתובתה הרי היא כתחילה אליבא דרבנן כדאמרינן אתיא קודם שקיעת החמה גובה לאחר שקיעת החמה וכו'. והא דאיבעיא לן מהו שתשלש רבינו חננאל פירש לרבי מאיר בעי דטעמא דידיה משום הנאה אי מפסדא שליש בשליש השנים ולית הלכתא כרבי מאיר. אית דמפרשי נתנה כתובתה ביד שליש נזונת או אינה נזונת וסלקא בתיקו ואינה נזונת. מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים ואוקימנא בפרק כל הנשבעין (מ"ח.) בשנשבעה ומתה אבל לא נשבעה קימא לן כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו. ודין אלמנה שמתה כדין יתומין מן היתומין. ומאי דאית לה למגבא בלא שבועה כגון דאתפסה מטלטלין כדאיתא לקמן אי נמי מתנה לחוד דנהיגי למכתב באתרוותא גביא מיורשין בלא שבועה אבל מאי דאית עלה שבועה לא גביא. ולמנהגא דילן דגביא שליש בלא שבועה איכא פלוגתא ביני רבוותא קמאי איכא מאן דאמר מיורשין נמי גביא בלא שבועה דהא מפטרא משבועה. ואיכא מאן דאמר דבהאי מילתא ליכא מנהגא ופקעא. ומסתברא דפקעא דאף על גב דאין אדם מוריש שבועה לבניו ושבועה ליכא חרם סתם איכא עלה וכיון דיורשין לא מצי לקבולי ואי איהי קיימא הות מודיא דתפסה כתובה פקעא דלא עבדינן תקנתא לתקנתא. ומיהו אי תפשי לא מפקינן מנייהו. ודעת רבינו המחבר דפקעא.
<h2>דף קד:</h2>
גרסינן בפרק שני דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע לבסוף וכו' ירושלמי מאן דאמר באשת איש היא מתניתין בתחילה שלא שלח לה בסוף שלא הטמינה ושלא הערימה מאן דאמר באלמנה היא מתניתין בתחילה שלא הניח לה לבסוף שלא הטמינה ושלא הערימה אמר שמואל אחוי דר' ברכיה בשלא מחלה ליתומים על כתובתה. שמעינן מינה דאפילו יבמה דליכא למיחש לצררי נשבעת בזמן שגובה כתובתה. וקימא לן כחנן בין באשת איש בין באלמנה ולא תשבע אלא בסוף וכן הלכתא.
<h2>דף קז.</h2>
איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין והלכתא פוסקין ואפילו לא שמעו בו שמת ובשלשה חדשים הראשונים אין פוסקין לפי שאין אדם מניח את ביתו ריקם. ותניא מי שהלך בעלה למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אם אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי ואם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו. ושמע מינה אלמנה שיש בידה אומנות אף על פי שמשועבדת ליורשין אינן יכולין לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אם לא תתרצה. ולצררי לא חיישינן מפני שסופה לישבע על הכל. וכן באשת איש קימא לן דפוסקין ולא חישינן שמא אמר לה הבעל צאי מעשה ידיך למזונותיך וקיבלה עליה. וכן אין אומרים לה בעל כרחה אלא מה שימצאו נוטלין ואין מחשבין על מה שעבר, והחדש (רמב"ם פי"ח מאישות הכ"ב) שאמר אם היורש[ין] קטנים בית דין מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין מזונות לא דייק לן סברא דיליה. [בחדש] (רמב"ם פי"ב מאישות הי"ח) יש גאונים שהורו שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים או שמת עד שתוציא שטר כתובה מתחת ידיה ויש מי שאומר שפוסקין בחזקת שלא נטלה ושלא מחלה. ודעתי נוטה במי שהלך בעלה למדינת הים פוסקין לה מזונות שיש לה מזונות מן התורה אבל אלמנה אין לה מזונות עד שתביא כתובה. ומסתברא אפילו אלמנה פוסקין כיון שיש לה עיקר כתובה ומזונות נמי תנאי בית דין הוא והטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום כמו שפירשנו. והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר (ק"ז:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה דקימא לן מזוני עיקר. וכתב רבינו אבן מגש דוקא עיקר חמש סלעים אבל מותר דבעל הוי אם נותן לה מעה כסף ולא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר. ומסתברא טעמא דכיון דתקינו מעשה ידיה מותר בכלל משום איבה. ומותר עיקר ובתר דתקינו מותר תקינו מעה כסף תחת מותר וצריך עיון.
<h2>דף קז:</h2>
תנו רבנן האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי רצתה נזונית רצתה גובה כתובתה אמרה גרשני בעל מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה. וכתב רבינו אלפס עד כדי כתובתה אין טפי מכתובתה לא. שמעינן מינה דליתא הא דגרסינן בירושלמי (ב"מ פ"א ה"ה) אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיפרענה פרוטה אחרונה דאם איתא הוה ליה למימר נזונת והולכת עד שתפרע כל כתובתה. ומסתברא אי הוה מהימנא אגירושין הכי הוה ליה למיתנא אבל הכא אגירושין לא מהימנא ולית לה כתובה אלא מזוני יהבינן לה ממה נפשך אי גרושה היא נזונית עד כדי כתובתה ואי אשת איש היא בין שמעו בו שמת לדברי הכל בין לא שמעו בו שמת נזונית משל בעלה. וכולה כתובתה כחדא לא יהבינן לה דדילמא אשת איש היא ויהבינן לה פורתא פורתא עד כדי כתובתה ולא יותר שמא יתברר שגרושה היא אבל היכא דידעינן שנתגרשה או נתארמלה ומעכבין פרעון כתובתה נזונת לעולם כדאיתא בירושלמי. והא דתנן (צ"ז:) גרושה לא תמכור אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות בתנאי כתובה קאמר ואי נמי בשמת בעלה קאמר דומיא דעובדא דמרימר בערכין (כ"ב.) גבי אין נזקקין לנכסי יתומין. ירושלמי (פי"ג ה"א) הרי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי תיזון ותטול כתובתה גירשני בעלי תיזון מכתובתה מה נפשך אם אשת איש היא מבעלה היא נזונת אם גרושה היא מכתובתה היא נזונית. והא דגרסינן בפרק שנים אוחזין (ב"מ י"ב.) מציאת אשתו שגרשה הרי אלו שלהן ואצטריך לאוקומה במגורשת ואינה מגורשת ולא אוקמה במגורשת ממש משום דגרושה דעלמא לא אצטריך דכיון דלאו אשתו היא דכי אית לה מזוני לאו בתנאי בית דין אכלה פשיטא דמציאתה שלה דאטו משום דלא נתן לה כתובתה ואשכחא מציאה דשויא טפי מכתובתה תהא מציאתה לבעלה הא לא אגידא גביה כלל משום הכי אצטריך לאוקמה במגורשת ואינה מגורשת דסלקא דעתך אמינא אף על גב דפרע לה כתובתה אגידא גביה וחייב במזונותיה כאשת איש מעליא ולהוי מציאתה לבעלה קא משמע לן. הדין הוא סברא דגמרא דילן וירושלמי הוא דאוקמה במגורשת מעליא ואפילו הכי אצטריך לאשמועינן דאית לה מזונות עד שיפרע לה פרוטה [אחרונה ובריש] גמרא דמציאת האשה (פ"ו ה"א) הורי רבי יצחק בהן דמשבק איתתא ולא ממרק לה פורנא שהוא מעלה לה מזונות עד שעה שהוא ממרקה. [וכתב הרב הבבלי (פ"א מהלכות נחלות ה"ט) כל ספק גירושין אם מתה אין הבעל יורשה. ומסתברא שהנכסים בחזקתן כדאמרינן (ב"ב קנ"ח.) בנפל הבית עליו ועל אשתו וכדאמרינן בספק קידושין קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ואסיקנא אמר רב אם מתה אינו יורשה מאי טעמא אוקים ממונא בחזקת מריה]. לרבינו האי מעוברת דמיגרשא לית לה מזונות עד דילדה ושקלא שכר מניקה.
מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו וכו'. ודוקא פירנס אבל לוותה ואכלה בעלה חייב לפרוע כדגרסינן כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות כשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וכן הלכתא. ירושלמי אמר רב חגי לא אמרן אלא אחר הא אב גובה רבי יוסי אומר בין אב בין אחר אינו גובה וכו' על דעתיה דרבי חגי בין לקבורה בין למזונות האב גובה אחר אינו גובה על דעתיה דרבי יוסי לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלת על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים ולמזונות בין אב בין אחר אינו גובה. ואיתשיל לרב אלפס באשה שהלך בעלה למדינת הים ובעלה שיגר לה מזונות זמן אחר זמן ובחזרתו מצא עליה הוצאות מרובות שהוציאו עליה אביה ואחיה. והשיב הדין שבעלה יחשב כל מה ששיגר לה ומה שהניח לה ואם יש בו כדי ספוקה בשיעור שפסקו לה חכמים על הדרך שאמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו מה שמתחייבת במעשה ידיה פטור במה שלותה ואם יפחות יפרע מה שנפחת ואם האשה אינה מודה חשבון בעלה ישבע שבועת היסת ואם לא לותה אלא אביה ואחיה הוסיפו לה שלא לשם הלואה הבעל פטור ועלה אמרינן איבד את מעותיו. ירושלמי לבעל מתיבות הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. אמר רבי יוסי טעמון דבני כהנים גדולים תמן לא עלתה על דעתו שתמות ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחל הגע עצמך דהוי ג0בִי משכון מפייס הוינא ליה עד דיהיב לי משכוני ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק נשמעיניה מן הדא ושוקל לו את שקלו לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפילו בעל חוב שהוא דוחק. רבי יהושע בן לוי אמר אין לך נתפס על חבירו והוא חייב אלא בארנון וגולגולת רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חייליה דרב מן הדה הגוזל שדה ונטלוה מסיקין ולא שמע דאמר רבי יוחנן קנס קנסו בגזלן. בעל מתיבות אייתי ליה אבל רבינו חננאל לא אייתי ליה כלל. ורבינו אלפס לא אייתי טעמא דרבי יוסי משום דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאם איתה הוה ליה לשנויי פורע לו את חובו אליבא דדברי הכל ואפילו בלוה על מנת לפרוע. מיהו תמיהא לי רבינו חננאל מאי דוחקיה לאוקומיה לפרוע את חובו במזונות אשתו לוקמה בבעל חוב דעלמא.
<h2>דף קי:</h2>
בפרק שני דייני גזירות נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רבן שמעון בן גמליאל אומר ממעות קפודקיא נשא אשה בקפודקיא וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות קפודקיא ואסיקנא תנא קמא סבר כתובה דרבנן ואזלינן בתר שעבודא ובתר גוביינא לקולא ונותנין לה ממעות ארץ ישראל ומקולי כתובה שנו כאן ורבן שמעון בן גמליאל סבר כתובה דאורייתא ודינו כבעל חוב דאזלינן בתר שעבודא ונותן לה ממעות קפודקיא שהם יפים משל ארץ ישראל. ותמיהא לי הירושלמי דקאמר הדה אמרה מטבע ארץ ישראל יפה מכל הארצות הדה מסייע ליה למאן דאמר כתובת אשה מן התורה רבן שמעון בן גמליאל אומר מדברי סופרים. תנו רבנן המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל אף על פי שהוציאו בארץ ישראל מה שאין כן בכתובה שאם נשא אשה בבבל וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל להקל לאפוקי מרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובה דאורייתא קא משמע לן דרבנן וכן הלכתא ודוקא שאין בו שם מטבע. וכתב הרב הבבלי (רמב"ם פי"ז ממו"ל ה"ח) אם זה טען מטבע פלוני חשוב היה וזה אומר לא כי אלא פחות היה שוה נשבע ונוטל ולא בריר לן טעמא. ומסתברא מדקימא לן כתובת אשה בזיבורית שמע מינה כתובת אשה דרבנן ותנאי בית דין הוא כפרקונה וכתובת בנין דכרין כדקתני במתניתין לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין וכולהו נמי תנאי בית דין נינהו ולא דאורייתא כדאמרינן מאי טעמא תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שמע מינה תקנתא דרבנן היא בתקנת רבי שמעון בן שטח. ופסקי רבוותא שהוא כסף מדינה שהוא שמינית של צורי ומאתים דינרין של תורה ארבעים אונקיאות וחצי של כסף לחשבון הגאונים והשמינית היא כתובה שלנו כיצד דינר שהוא רביעית סלע שוה למשקל דינר זהב חשוב של ערביים שקורין מראבוטין [שראזינד] והזהובים האחרים שאינן חשובין כל כך משקלן שני אריינץ ורובע והאריינץ משקלו פשוט וחצי מעשרים פשוטים באונקיא הוסף עליו שתות שהזהוב מראבוטין מוסיף על הזהובים האחרים שתות והם שמונים ואחד של עשרים באונקיא לעשרים זהובים שהן בחמש סלעים והם ארבע אונקיאות ופשוט מעשרים פשוטין באונקיא ומאתים דינרים של תורה ארבעים אונקיאות וחצי. והשמינית היא של דבריהם. ומסתברא דאפילו מאן דאמר כתובה דרבנן מטבע היוצא גובה לה דעד כאן לא פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבנן אלא בנשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל דמר אזל בתר שעבודא בין לקולא בין לחומרא ומר אזיל בתר גוביינא ובתר שעבודא לקולא אבל לכולי עלמא נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל ונשא אשה בקפודקיא וגרשה בקפודקיא נותן לה ממעות היוצאים וסיפא דמתניתין בקפודקיא וגרשה בקפודקיא דברי הכל היא דאי לרבן שמעון בן גמליאל למה לי השתא נשא אשה בקפודקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפודקיא כל שכן גרשה בקפודקיא אלא ודאי לרבנן אצטריך ושמע מינה מטבע היוצא נותן לה והלכך מאתן זוזי דכתיבן בכתובה דינן כתוספת שבה וכן מנהג זקנים שכותבין ארבע מאות דינרין נדוניא וארבע מאות תוספת ומאתן זוזי שהן אלף דינרין ומנהגן לפרוע שלש מאות ושלשים ושלש דינרין ושליש לחשבון שליש שמע מינה דמאתן זוזי דינן כתוספת שהוא במטבע היוצא ירושלמי הדה מסייעא למאן דאמר מטבע היוצא. וגרסינן בפרק קמא (ירושלמי פ"א ה"ב) בתולה גובה מאתים וכו' רב הונא בשם שמואל בשקל הקדש רבי בא בר בינא חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד וכו' ולא תנא כתובת אשה עמהן אמר רבי בון כלום למדו כתובת אשה אלא מאונס ומפתה מכיון דתנא האונס והמפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן עד כדון כתובת בתולה כתובת אלמנה אמר רבי חיננא דייה לאלמנה שתטול מחצית בתולה אמר רבי חיא אפילו [כתבי] כתובת אשה עמהן לית כל אילין רבנן פליגין רבי חיננא ורבי יונתן תרויהון אמרין מטבע יוצא רבי יהושע בן לוי אמר מטבע היוצא רבי יעקב בר אחא רבי אמי וריש לקיש בשם רבי יודן נשייא מטבע היוצא וכו' עד אמרין בשם רב הונא במקום שאין כותבין שטר כתובה אבל במקום שכותבין שטר כתובה מאי דמפקא היא גביא. ואף על גב דאמרינן של דבריהן כסף מדינה הני מילי במקום שאמרו כסף או סלע אבל בכתובה לא הזכירו לא כסף ולא סלע ולא זוזי אלא בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ואין זה כסף דבריהם אלא תקנה היא שהתקינו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והטילו עליו חוב מאתים מלוה והקילו בכתובה ממלוה והא דנהיגין למכתב מאתן זוזי דחזו ליכי מדאורייתא משום חזוק נהגו דלא לימרו כסף דבריהן הוא אי נמי רוחא דמילתא כתבי כי היכי דכתבי שופרי אחריני לעשותה כדין מלוה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובה מן התורה ואינה כשל תורה דהא כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ואם כן כתובה בשקל הקודש הוא ומאתים דינרין הם ארבעים אונקיאות וחצי והא רבן שמעון בן גמליאל קאמר אם נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפודקיא וגרשה בקפודקיא נותן לה ממעות קפודקיא שמע מינה דמאן דאמר מן התורה אינה מן התורה ממש ומאן דאמר מדברי סופרים אינה מדברי סופרים ממש אלא דאורייתא היא ומחמרינן ומדרבנן היא ומקילינן. והלכך נהגו והחמירו וכתבו דחזו ליכי מדאוריתא להחמיר ולא להקל כדי שלא יהו בנות ישראל כהפקר אבל בבבל וסביבותיה נהגו לכתוב דחזו ליכי ואין כותבין מדאורייתא. וגרסינן בתוספתא (סוף מסכתין) תני רבן שמעון בן גמליאל אומר כתובת אשה ובעל חוב כמקום הנשואין חמש סלעים של בן שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כולן אף על פי שהוציא בבבל גובה כסף ארץ ישראל. כסף שדיברו חכמים בכל מקום זהו צורי וזהו ירושלמי שמע מינה דרבן שמעון בן גמליאל דאמר דסבירא ליה כתובה דאוריתא אינו ככסף האמור בתורה ממש אלא כשל תורה לחומרא. וזהו מנהג ספרדי שכותבין בכתובותיהן עשרים וחמשה זוזי או לאלמנה שנים עשר דינרים וחצי ומי שדעתו קלה נושא אשה וכותב לה כתובה ועומד עמה שנה או שנתים ומגרשה ונותן לה כתובתה ונמצאו בנות ישראל כהפקר והלכך מנהגינו להחמיר ואין לשנות המנהג. וכגון אלו שחדשו לכתוב דקניתי ודאקנה אין לשנות דלישנא דגמרא הוא דקנאי ודקנינא כדאיתא בפרק האשה (פ"ב:) וכל המשנה אין רוח חכמים נוחה הימנו.
כתב כנוסחא דילן כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא ובאלמנה מנה דחזי ליכי מדרבנן.
